לפני חצי יובל נדבק דוד וישניא בקדחת גידול התוכים, לגאוותו פיתח מדגרה להצלת ביצים שננטשו.

לא רק אצלנו אמהות מוסרות את ילדיהן לאימוץ. גם תוכיות מחליטות לפעמים שאִמָהוּת היא לא ממש בקטע שלהן. אך מאחר שלתוכיות אין אפשרות למסור את הגוזלים או הביצים לאימוץ, דרכן להראות לעולם שצאצאים לא מעניינים אותן היא לדגור ברשלנות או להתעלם לחלוטין מן הביצים.

כדי למנוע מהביצים המוזנחות להתקלקל המציא דוד וישניא מרעננה, בעל בית-גידול לתוכיים נדירים, מדגרות לביצי תוכיים. זה נראה כמו מיקרוגל רגיל, עד שמבחינים בשורות ביצים קטנות שמסודרות בפנים. וישניא, בעל חברת מחשבים שגידול התוכים מוגדר אצלו כתחביב, פיתח את המדגרות בעצמו וכיום הוא מייצא אותן לחו"ל.

שגעון הציפורים של וישניא פרץ לפני 25 שנה, לאחר שאשתו מצאה בחצר קנרי שכנראה ברח מכלובו. וישניא אימץ את הציפור, קנה לה בן-זוג ובהדרגה רכש בעלי כנף נוספים. כיום כל אזור החנייה וחדר הכביסה של ביתו מאוכלס בשורות של כלובי תוכיים. התוכיים עצמם לא הפכו לעסק, אלא רק המדגרות. וישניא מתרכז בזנים של תוכיים אוסטרליים, נדירים ומדהימים ביופים, במגוון של צבעים וגדלים. הוא לא קוצץ להם את הכנפים ומקפיד שגודל הכלובים יאפשר להם להתעופף. התוכיים אמנם לא זוכים ליציאות התאוורות מן הכלוב, אבל כמה מהם, תוכיי הגאלה הוורודים-אפורים למשל, מורשים לשבת על היד שהוא מכניס לכלוב, וכשנחה עליהם הרוח אף לנשק ולנקר אותה בחיבה.

בחדר הכביסה הציב וישניא מקרר מיוחד, שבו הוא מאכסן את מזונם של יקיריו, הכולל גרעינים, נבטים ואפילו סלט ירקות קצוץ דק. אחרי סיור בממלכת התוכיים שלו, לא ברור כיצד ממשיך וישניא לכנות "תחביב" ענין שגוזל כל-כך הרבה תשומת-לב.

כשוישניא מגלה ביצה שנזנחה הוא מחרים אותה מיד לטובת המדגרה, שם מתחממת לה הביצה בתנאים מבוקרים. כשהגוזל בוקע, ומכיוון שברור שלא יזכה, אחרי ההתערבות הבוטה הזאת, לשום יחס מצד הוריו, הוא עובר לאינקובטור מחומם. בתקופת חייו הראשונה הוא ניזון מפורמולה מיוחדת באמצעות מזרק, עד שהוא בוגר מספיק כדי פצח גרעינים עם החבר'ה.

וישניא נחשב היום למומחה ישראלי בתחום הדגרת התוכיים ואף מפרסם מאמרים בירחונים בריטיים למגדלי תוכיים. הוא טוען שתחום גידול התוכיים לא מפותח בארצנו, למרות שלגדל תוכי קל יותר, לדבריו, מאשר לגדל כלב.

מדבריו ניתן להתרשם שכליאה בכלובים היא הדבר הטוב ביותר שקרה לתוכיים מאז ומעולם. "מה רע להם? הם מקבלים אוכל, תשומת לב, אפשרות להתעופף. רבים מהם, אלה שאצלי לפחות, נולדו בשבי. הם רגילים לכלוב ואפילו לא מנסים לברוח. תוכים גם שורדים בשבי יותר מאשר בחוץ. בטבע חצי מהם נכחדים בשנה הראשונה לחייהם, כך הם יכולים לחיות שנים".

פורסם בעתון "מעריב", מדור "מחמד", ביום ג', י' בתמוז תשס"ד, 29.06.04